היום שאחרי – איך אסור לבנות מחדש את יישובי הנגב המערבי

אחת הקורבנות הגדולות של השביעי באוקטובר היא תחושת האמון בבני האדם.  
אלמלא היינו מסתובבים בעולם מצוידים בהנחה הבסיסית כי אנו בטוחים, רצויים ומועילים, לא היינו מתאמצים כלל לצאת מן המיטה בכל בוקר.  
האמונה הפנימית, כי בסך הכל דברים יסתדרו לטובה, חשובה לקיום הנפשי שלנו ומחסנת אותנו בזמנים של התמודדויות קשות. 
תרומה משמעותית לחוסן נפשי נבנית מקהילה חזקה, כלומר סביבה אנושית עוזרת ותומכת אשר נמצאת איתנו גם ובעיקר בעיתות משבר ומצוקה. 
באופן הפוך, מפעלה הגדול של המדינה המודרנית בכל העולם הוא פירוק קהילות האדם, והפיכתנו למשפחות או לאינדיבידואלים אשר קל יותר לשלוט בהם, לגבות מהם מיסים ולעצב את זהותם ברוח המדינה והחוק. האדם שבעבר נסמך באופן מוחלט על השבט, החמולה או הקהילה, נאלץ להישען היום על המדינה כספקית בלעדית של צרכיו. 

פירור הקהילות במאה השנים האחרונות הוביל למצבי בדידות קיצוניים, וכיום מדובר רבות על ״מגיפת הבדידות״ שהיא קטלנית סטטיסטית לבודדים כמו עישון חפיסת סיגריות ביום.
אנשים הם יצורים חברתיים, ולולא יכולות ההקשרות המתפתחות בשנות החיים הראשונות תינוקות חסרי אונים לא יכלו לשרוד ולגדול.  

כיום מראים מחקרים כי תחושת הבטחון והקהילה שלנו קשורה ישירות למרכיב פסיכולוגי נוסף – תחושת האושר. 
במחקר ענק שנערך ברחבי העולם הובאה בפני נבדקים השאלה הבאה: ״אילו הייתם מאבדים ארנקכם בקרבת המקום בו אתם גרים, מה הסיכוי בין 1-10 שהוא יוחזר אליכם תוך 24 שעות?״

בהשוואת תוצאות הסקר למדדי העושר, שנערכים באיזורים שונים בעולם, התגלה כי ישנו מתאם  (קורלציה) מושלם בין הציון שנתנו אנשים לסיכויי החזרת הארנק לבין כמה הם מאושרים. ערים ״מאושרות״ כטורונטו בקנדה הובילו עם ציון ממוצע של 8.4, ואילו ערים כמו בוגוטה בקולומביה, הידועה כמוכת עוני ופשיעה זכו לציון הממוצע 3.4 בלבד. 
המסקנה היא שאושר ותחושת בטחון בקהילה שסביבנו הולכים יד ביד. כאשר מרגישים שדמות בקרבתך תדאג להשיב אליך את רכושך האישי ניתן ליהנות מרווחה מנטלית. 

לתכנון אדריכלי של ישובים וערים השפעה גדולה על התפתחותה של קהילה חזקה. חישבו למשל על ההבדל בין בתים נפרדים מוקפי חומות גבוהות לעומת שכונה משופעת מרחבים ציבוריים מטופחים המזמינים מפגשים חברתיים אקראיים. דמיינו מגדל דירות אנונימיות בהן אנו פוגשים את השכנים רק במעלית, לעומת מתחם שכונתי למגורים הכולל גם מבחר, תעסוקה ופנאי. 

במחקר שנערך באוניברסיטה במדינת ניו-יורק התבקשו סטודנטים לקראת שנה א׳ לבחור את המבנה המועדף עליהם למגורים במעונות. קיימים באוניברסיטה כתריסר מבנים שונים, והתלמידים החדשים בוחרים כמעט באופן גורף במבנים המודרניים החדישים, הקורצים להם יותר מאשר המבנים הישנים. 

לאחר שנת לימודים אחת, בחופשת הקיץ הראשונה נשאלים שוב אותם הסטודנטים לגבי מבנה המעונות שיבחרו לעצמם בשנה  השנייה, ובאופן מפתיע רוב אלה שבחרו לגור במבנים החדשים העדיפו הפעם להשתכן במבנים הותיקים יותר.  

מה שקוסם לסטודנטים במבנים  הישנים היא העובדה שהם אינם ״מנוצלים נדלני״ת״ באופן המיטבי. במקום אוסף של חדרים פרטיים חסרי ייחוד, במבנים הישנים שלל מקומות משותפים, מבואות וסלונים קטנים שבהם מתרחשות אינטראקציות חברתיות. 

לאחר שנה של התנסות בחוויית המגורים באוניברסיטה, הסטודנטים מעדיפים לישון במעונות בהן מתרחשים ערבי הגיטרה, משחקי הקלפים והיכרויות החברים אשר נעדרות מהמגורים החדישים נטולי ההזדמנויות למפגש.  

משברים הם  הזדמנות להתבוננות חדשה, ואסון אוקטובר יכול להביא בשורה גם לתכנון המחודש של הנגב.

אל אף העיסוק המובן כיום בהיבטים בטחוניים, אסור לשכוח כי נצחון קשור גם לאיכות חייהם של האנשים שיחיו כאן אחרי המלחמה. איכות החיים ובריאותם של יושבי העוטף קשורה גם להיבטים נפשיים וקהילתיים, ובשיקום הקרוב יש לקום מן ההריסות אל מקומות בריאים הבונים ומחזקים את הקהילה. אסור לנו לבנות מחדש את הקיבוצים והיישובים כמו ״שכונת הרחבה״ טיפוסית, בה מסודרים בתים נפרדים ובהן מתקיים ניתוק אנושי הנובע מצרכי היעילות הנדלני״ת.

יש לשמר את כוחן של הקהילות הפרטיות, אשר הן, בסופו של עניין, הצילו וממשיכות להציל את ישראל.