מגדלים אינם פתרון לצפיפות, אלא התאבדות קולקטיבית של חברה
קולות רבים קוראים לבנות לגובה. עד 2050 יחיו בישראל 20 מליון בני אדם, תוספת של כ- 110,000 דיירים כל שנה, כמות השקולה לגודלה של העיר בת-ים.
ברורה כוונת היזמים שמצדדים ברעיון המגדל: השכפול לגובה של דירות על אותה האדמה, הופך למכפלת רווח ששווה כסף גדול.
מה שהרבה פחות מובן, הוא איך נשטף מוחם של כמה מאנשי הבניה הירוקה, אשר חוזרים ומדקלמים שהבניה לגובה היא הפתרון.
הקמת שכונות מגדלים אינן מענה לגידול אוכלוסין, אלא התאבדות קולקטיבית ודאית של חברה.
בכדי להבין מדוע, הנה סקירה קצרצרה של אירועי הפרקים הקודמים:
הנהירה אל העיר באירופה וארה״ב של תחילת המאה הקודמת הזמינה פתרונות אדריכליים לשיכון המונים. אדריכלים כגון לה-קורבוזיה הציגו לעולם את השיכון העירוני המודרני, ואת מתחמי המגדלים.
תוך כחמישים שנה, הפכה הצפיפות העירונית את המרכזים העירוניים השוקקים למדגרות של עוני ופשיעה. הרצון להמלט אל אורח חיים בטוח ושקט הוביל לבריחה לפרברים.
התהליך אף הוא עם קריסתה של התעשיה המסורתית והגירתה לאסיה, שכן ערי התעשייה הגדולות (המכונות היום בלעג עגמומי ״חגורת החלודה״) לא הציעו עוד תעסוקה לרבבות הפועלים שאכלסו אותן בשנות החמישים.
מרכזי הערים הנעימים, עם הרכבת החשמלית הקטנה ורחוב החנויות נגרסו תחת דחפוריהם של חברות הבניה, כפי שניתן לראות בסרט ״מי הפליל את רוג׳ר רביט״. במרכז הסרט, עיר הדמויות המצוירות נתונה תחת סכנת מחיקה, ובמקומה תכנית לסלילת כביש בין עירוני. הנבל המרכזי בסרט, המגולם על ידי השחקן כריסטופר לויד, הוא בעצם יזם נדל״ן. זהו משל לגורלן של העיירות החמימות, אשר בניגוד לסיומו הטוב של הסרט ההוליוודי, הגיעו בעולם האמיתי אל סוף עגום הרבה יותר.
את זכרון העיירה האמריקאית המושלמת הנציח וולט-דיסני בפארק דיסנילנד, שהנו דגם בגודל אמיתי של עיר אידיאלית דמיונית. העיירה שתוכננה לעורר רגשות נוסטלגיים על ידי אדריכלים ואמני מסך, נבנתה בקנה מידה אנושי הגורם לאנשים לחייך ולהתנהג באדיבות, בעודם הולכים בין חנויות ממתקים ושומעים קולות פעמוני כבאית לצד צחוקם של ילדים.
אם תרצו דוגמה עכשווית מטלטלת למותן של ערים גדולות, קראו על העיר דטרויט בצפון ארה״ב. עלייתה ונפילתה של אחת מערי התעשייה הבולטות בעולם היא נורת אזהרה מהבהבת למה שעשוי להתרחש כאשר בונים כמות ללא איכות, ומצופפים שכונות שינה הקורסות אל תוך עצמן.
הפרברים שווקו על ידי יזמי נדל״ן חייכנים כהתגשמות החלום האמריקאי, אך כשלושה עשורים מאוחר יותר הם התעוררו לתוך סיוט.
פקקי ענק גוזלים כארבע שעות מיומו של אמריקאי ממוצע, המתגורר בבית מוקף מדשאה אך נוסע לעבודה בעיר הצפופה.
ניכור חברתי ובדידות בשטיח הפרברי הוביל לעליה בפשיעה, התאבדות, מעשים קיצוניים ושלל תחלואות נפש וגוף הצצות כאשר האינדיבידואל נישא אל על ומבוטלת ההשתייכות קהילתית.
ראו למשל את סרט הקולנוע ״אמריקן ביוטי״ או סדרת הטלוויזיה ״עקרות בית נואשות״, שתי יצירות מסך המבטאות את התופעות החברתיות השליליות הפורחות בפרברים.
המצב האבסורדי, בו מצדדי ״הבנייה הירוקה״ מעודדים דווקא בניית מגדלים, לא נולד מכוונות רעות.
האדם הפרברי בארה״ב צורך משאבי חומר ואנרגיה עד פי שניים מהאדם העירוני, ובמונחים של תביעת רגל אקולוגית משתמש בכ-80 דונמים של משאבים לעומת כ-50.
(בעוד בפועל לכל אדם על הפלנטה מוקצים רק כ-17 דונמים על פי חישובים מסוימים. בהודו למשל, תביעת הרגל האקולוגית הממוצעת הנה 15 דונמים לאדם).
בין הסיבות לצריכה הגבוהה של יושבי הפרברים נמצאת היוממות (נסיעות יומיות לעבודה מרוחקת הגורמת לפליטת גזי חממה מכלי הרכב), אורח חיים צרכני-כפייתי כפיצוי על אבדן ערך ומיעוט גירויים בשממת הפרבר והשימוש הפזרני במים ואנרגיה בבתים הפרטיים.
המתכנן ״הירוק״ מעודד תחבורה ציבורית ונגישות גבוהה לשירותים עירוניים המפחיתה את השימוש ברכב, ועל כן אחת ממסקנותיו היא להמנע משכונות שינה פרבריות המנותקות ממרקם עירוני חי ומגוון. עד כאן – נכון מאד.
אך מכאן ועד המגדל הדרך ארוכה (וגבוהה), וכאשר אנו מעודדים מגדלי מגורים, אסור לנו להתעלם מהרעות החולות המגיעות יחד איתם.
ראשית, הקמת מגדל אינה דרך יעילה לציפוף. אף שנדמה לנו הגיוני שדחיסת 100 משפחות או יותר במבנה אחד הנה פתרון חסכוני בקרקע, אנו שוכחים שהתכנון העירוני בישראל משאיר שטחים פתוחים נרחבים בין בניין לבניין.
קווי בנין, גדרות, חניות, שטחי התארגנות לחירום, שצ״פים (שטח ציבורי פתוח כמו פארק), כבישים ושבילים להולכי רגל הופכים בפועל את מתחמי המגדלים לבזבזניים מאד.
דוגמאות אירופאיות (מהולנד למשל), של ערים בגובה שאינו עולה על שלוש קומות, מראות את האפשרות לשימוש נכון במשאב הקרקע. הולנד היא דוגמה טובה להשוואה, מדינה מערבית המדורגת 32 בדירוג הצפיפות העולמי (415 נפש לקמ״ר) לעומת ישראל המדורגת 29 (435 נפש לקמ״ר).
אמנם גידול האוכלוסין בישראל צפוי לעלות על זה של הולנד בעשורים הבאים, אך במצב הנתון כיום ההולנדים מסתדרים טוב בבניה צפופה מאד אך נמוכה.
(כן ניתן למצוא באמסטרדם עצמה כמה שכונות של בניה גבוהה, הרבה ממנה בניה למהגרים ואוכלוסיות מוחלשות, אך זה אינו מאפיין את מרבית המדינה).
בעיה חמורה ומובנית היא עלויות התפעול של מגדלים. מגדלי מגורים זוללים חשמל בשטחים הציבוריים, דורשים תחזוקה שוטפת למעליות ומערכות מים, דורשים אחזקה וגינון, נקיון ושומר בכניסה.
בעוד בתל-אביב ניתן להניח שרוכשי דירה יוכלו לשלם עבור כל אלה גם בעוד כמה שנים, בפריפריה זה כלל לא בטוח. התוצאה, כפי שרואים בעולם כולו, היא שמגדלים הופכים להיות מבנים עלובים שאיש לא יכול להחזיק.
תקני הבניה בישראל מגדירים כי על מבנה לעמוד חמישים שנה. ומה אז? מה יעשו ילדינו ונכדינו עם מגדלי בטון עצומים שיהיה עליהם להרוס? לאן יפנו את ההריסות כשכבר היום אין עוד אתרי פסולת בניה פנויים בישראל? אנו רואים סביבנו מבנים בני חמישים שנה מתפוררים וקורסים, ואלה לא עולים על ארבע קומות. מה יקרה שיקרוס מגדל בן שלושים קומות?
אם כל אלה לא מספיקים, הגיע הזמן להזכיר את הטיעון אשר מבחינתי הוא המשמעותי ביותר.
מגדלי מגורים מייצרים ניכור, הם בית חרושת לבדידות ומתכון מנצח לחיסולן של ערים טובות.
שני אנשים נפגשים במעלית, הם דייריו של אותו הבניין אך מעולם לא החליפו משפט. הבניין הוא מכונת שינה בסיסית ביותר, אשר שום צורך אנושי אחר לא בא בו לכדי מימוש.
הייצור האנושי כמה למפגש, לתנועה, לסקרנות, לתחושת ביטחון בקהילה, לטבע, לצליל ולמגע. הדירות האנונימיות מנציחות את קריעת האדם מהקהילה והאדמה. הן דלות בהתרחשויות אנושיות, מקהות את החושים החברתיים והופכות אותנו למכונה צרת ממדים. מגדל הוא פס ייצור לפועלים, בורג במכונה כמו בסרט הנפלא והנורא ״זמנים מודרניים״ של צ׳ארלי צ׳אפלין.
איש המגדל יסבול על פי מחקרים רבים מדכאון ובדידות, ותוחלת החיים שלו תהיה קצרה יותר. ומה בכל זאת ניתן לעשות?
רבים המחקרים, הספרים והמאמרים העוסקים בערים מאושרות. אף אחד מאלה שמצאתי לא מצדד במגדלי מגורים. כן נפוצה הגישה של רחובות עם עדיפות להולכי רגל, קומת רחוב משופעת בחנויות ועסקים קטנים, ובניה לגובה של לא יותר מארבע קומות.
קיימים מודלים בעולם בואריאציות שונות, המותאמות לתרבות ולאקלים המקומי. מודל טורונטו למשל, מציע מפלס רחוב מסחרי ומעליו קומת בניינים, אפשר שיהיו בבניה לגובה עם מקומות לפנאי והתרחשות חברתית. כך הנושאים בעול התחזוקה הם גם הדיירים וגם בעלי העסקים.
מודלים אחרים שהתממשו באנגליה מיישמים קומת מסחר ברחוב להולכי רגל בלבד, עם שתי קומות מגורים וגג ירוק.
חשוב לזכור שהמפתח נמצא בידי מתכנני הערים וכותבי התבע״ות, שכן הם הקובעים את נפחיות המבנים, גובהם והמרווחים ביניהם. לאדריכל המתכנן מבנה בודד אין כמעט השפעה במובן הזה.
לסיכום נזכיר כי אנו חיים בעולם משתנה, בו אנשים רבים עובדים מהבית ואינם תופשים עוד את הבית כדירת שינה בלבד.
איזורים עירוניים בקנה מידה אנושי ולא מגדלי, עם שירותי מסחר, תרבות וקהילה במרחק הליכת רגל הם הפתרון לגידול האוכלוסין ולצפיפות המתבקשת. מקומות כאלה מחזקים את הקשר עם החברה והטבע, ומציעים מקום למידות האדם, צרכיו ושאיפותיו.
ברורה כוונת היזמים שמצדדים ברעיון המגדל: השכפול לגובה של דירות על אותה האדמה, הופך למכפלת רווח ששווה כסף גדול.
מה שהרבה פחות מובן, הוא איך נשטף מוחם של כמה מאנשי הבניה הירוקה, אשר חוזרים ומדקלמים שהבניה לגובה היא הפתרון.
הקמת שכונות מגדלים אינן מענה לגידול אוכלוסין, אלא התאבדות קולקטיבית ודאית של חברה.
בכדי להבין מדוע, הנה סקירה קצרצרה של אירועי הפרקים הקודמים:
הנהירה אל העיר באירופה וארה״ב של תחילת המאה הקודמת הזמינה פתרונות אדריכליים לשיכון המונים. אדריכלים כגון לה-קורבוזיה הציגו לעולם את השיכון העירוני המודרני, ואת מתחמי המגדלים.
תוך כחמישים שנה, הפכה הצפיפות העירונית את המרכזים העירוניים השוקקים למדגרות של עוני ופשיעה. הרצון להמלט אל אורח חיים בטוח ושקט הוביל לבריחה לפרברים.
התהליך אף הוא עם קריסתה של התעשיה המסורתית והגירתה לאסיה, שכן ערי התעשייה הגדולות (המכונות היום בלעג עגמומי ״חגורת החלודה״) לא הציעו עוד תעסוקה לרבבות הפועלים שאכלסו אותן בשנות החמישים.
מרכזי הערים הנעימים, עם הרכבת החשמלית הקטנה ורחוב החנויות נגרסו תחת דחפוריהם של חברות הבניה, כפי שניתן לראות בסרט ״מי הפליל את רוג׳ר רביט״. במרכז הסרט, עיר הדמויות המצוירות נתונה תחת סכנת מחיקה, ובמקומה תכנית לסלילת כביש בין עירוני. הנבל המרכזי בסרט, המגולם על ידי השחקן כריסטופר לויד, הוא בעצם יזם נדל״ן. זהו משל לגורלן של העיירות החמימות, אשר בניגוד לסיומו הטוב של הסרט ההוליוודי, הגיעו בעולם האמיתי אל סוף עגום הרבה יותר.
את זכרון העיירה האמריקאית המושלמת הנציח וולט-דיסני בפארק דיסנילנד, שהנו דגם בגודל אמיתי של עיר אידיאלית דמיונית. העיירה שתוכננה לעורר רגשות נוסטלגיים על ידי אדריכלים ואמני מסך, נבנתה בקנה מידה אנושי הגורם לאנשים לחייך ולהתנהג באדיבות, בעודם הולכים בין חנויות ממתקים ושומעים קולות פעמוני כבאית לצד צחוקם של ילדים.
אם תרצו דוגמה עכשווית מטלטלת למותן של ערים גדולות, קראו על העיר דטרויט בצפון ארה״ב. עלייתה ונפילתה של אחת מערי התעשייה הבולטות בעולם היא נורת אזהרה מהבהבת למה שעשוי להתרחש כאשר בונים כמות ללא איכות, ומצופפים שכונות שינה הקורסות אל תוך עצמן.
הפרברים שווקו על ידי יזמי נדל״ן חייכנים כהתגשמות החלום האמריקאי, אך כשלושה עשורים מאוחר יותר הם התעוררו לתוך סיוט.
פקקי ענק גוזלים כארבע שעות מיומו של אמריקאי ממוצע, המתגורר בבית מוקף מדשאה אך נוסע לעבודה בעיר הצפופה.
ניכור חברתי ובדידות בשטיח הפרברי הוביל לעליה בפשיעה, התאבדות, מעשים קיצוניים ושלל תחלואות נפש וגוף הצצות כאשר האינדיבידואל נישא אל על ומבוטלת ההשתייכות קהילתית.
ראו למשל את סרט הקולנוע ״אמריקן ביוטי״ או סדרת הטלוויזיה ״עקרות בית נואשות״, שתי יצירות מסך המבטאות את התופעות החברתיות השליליות הפורחות בפרברים.
המצב האבסורדי, בו מצדדי ״הבנייה הירוקה״ מעודדים דווקא בניית מגדלים, לא נולד מכוונות רעות.
האדם הפרברי בארה״ב צורך משאבי חומר ואנרגיה עד פי שניים מהאדם העירוני, ובמונחים של תביעת רגל אקולוגית משתמש בכ-80 דונמים של משאבים לעומת כ-50.
(בעוד בפועל לכל אדם על הפלנטה מוקצים רק כ-17 דונמים על פי חישובים מסוימים. בהודו למשל, תביעת הרגל האקולוגית הממוצעת הנה 15 דונמים לאדם).
בין הסיבות לצריכה הגבוהה של יושבי הפרברים נמצאת היוממות (נסיעות יומיות לעבודה מרוחקת הגורמת לפליטת גזי חממה מכלי הרכב), אורח חיים צרכני-כפייתי כפיצוי על אבדן ערך ומיעוט גירויים בשממת הפרבר והשימוש הפזרני במים ואנרגיה בבתים הפרטיים.
המתכנן ״הירוק״ מעודד תחבורה ציבורית ונגישות גבוהה לשירותים עירוניים המפחיתה את השימוש ברכב, ועל כן אחת ממסקנותיו היא להמנע משכונות שינה פרבריות המנותקות ממרקם עירוני חי ומגוון. עד כאן – נכון מאד.
אך מכאן ועד המגדל הדרך ארוכה (וגבוהה), וכאשר אנו מעודדים מגדלי מגורים, אסור לנו להתעלם מהרעות החולות המגיעות יחד איתם.
ראשית, הקמת מגדל אינה דרך יעילה לציפוף. אף שנדמה לנו הגיוני שדחיסת 100 משפחות או יותר במבנה אחד הנה פתרון חסכוני בקרקע, אנו שוכחים שהתכנון העירוני בישראל משאיר שטחים פתוחים נרחבים בין בניין לבניין.
קווי בנין, גדרות, חניות, שטחי התארגנות לחירום, שצ״פים (שטח ציבורי פתוח כמו פארק), כבישים ושבילים להולכי רגל הופכים בפועל את מתחמי המגדלים לבזבזניים מאד.
דוגמאות אירופאיות (מהולנד למשל), של ערים בגובה שאינו עולה על שלוש קומות, מראות את האפשרות לשימוש נכון במשאב הקרקע. הולנד היא דוגמה טובה להשוואה, מדינה מערבית המדורגת 32 בדירוג הצפיפות העולמי (415 נפש לקמ״ר) לעומת ישראל המדורגת 29 (435 נפש לקמ״ר).
אמנם גידול האוכלוסין בישראל צפוי לעלות על זה של הולנד בעשורים הבאים, אך במצב הנתון כיום ההולנדים מסתדרים טוב בבניה צפופה מאד אך נמוכה.
(כן ניתן למצוא באמסטרדם עצמה כמה שכונות של בניה גבוהה, הרבה ממנה בניה למהגרים ואוכלוסיות מוחלשות, אך זה אינו מאפיין את מרבית המדינה).
בעיה חמורה ומובנית היא עלויות התפעול של מגדלים. מגדלי מגורים זוללים חשמל בשטחים הציבוריים, דורשים תחזוקה שוטפת למעליות ומערכות מים, דורשים אחזקה וגינון, נקיון ושומר בכניסה.
בעוד בתל-אביב ניתן להניח שרוכשי דירה יוכלו לשלם עבור כל אלה גם בעוד כמה שנים, בפריפריה זה כלל לא בטוח. התוצאה, כפי שרואים בעולם כולו, היא שמגדלים הופכים להיות מבנים עלובים שאיש לא יכול להחזיק.
תקני הבניה בישראל מגדירים כי על מבנה לעמוד חמישים שנה. ומה אז? מה יעשו ילדינו ונכדינו עם מגדלי בטון עצומים שיהיה עליהם להרוס? לאן יפנו את ההריסות כשכבר היום אין עוד אתרי פסולת בניה פנויים בישראל? אנו רואים סביבנו מבנים בני חמישים שנה מתפוררים וקורסים, ואלה לא עולים על ארבע קומות. מה יקרה שיקרוס מגדל בן שלושים קומות?
אם כל אלה לא מספיקים, הגיע הזמן להזכיר את הטיעון אשר מבחינתי הוא המשמעותי ביותר.
מגדלי מגורים מייצרים ניכור, הם בית חרושת לבדידות ומתכון מנצח לחיסולן של ערים טובות.
שני אנשים נפגשים במעלית, הם דייריו של אותו הבניין אך מעולם לא החליפו משפט. הבניין הוא מכונת שינה בסיסית ביותר, אשר שום צורך אנושי אחר לא בא בו לכדי מימוש.
הייצור האנושי כמה למפגש, לתנועה, לסקרנות, לתחושת ביטחון בקהילה, לטבע, לצליל ולמגע. הדירות האנונימיות מנציחות את קריעת האדם מהקהילה והאדמה. הן דלות בהתרחשויות אנושיות, מקהות את החושים החברתיים והופכות אותנו למכונה צרת ממדים. מגדל הוא פס ייצור לפועלים, בורג במכונה כמו בסרט הנפלא והנורא ״זמנים מודרניים״ של צ׳ארלי צ׳אפלין.
איש המגדל יסבול על פי מחקרים רבים מדכאון ובדידות, ותוחלת החיים שלו תהיה קצרה יותר. ומה בכל זאת ניתן לעשות?
רבים המחקרים, הספרים והמאמרים העוסקים בערים מאושרות. אף אחד מאלה שמצאתי לא מצדד במגדלי מגורים. כן נפוצה הגישה של רחובות עם עדיפות להולכי רגל, קומת רחוב משופעת בחנויות ועסקים קטנים, ובניה לגובה של לא יותר מארבע קומות.
קיימים מודלים בעולם בואריאציות שונות, המותאמות לתרבות ולאקלים המקומי. מודל טורונטו למשל, מציע מפלס רחוב מסחרי ומעליו קומת בניינים, אפשר שיהיו בבניה לגובה עם מקומות לפנאי והתרחשות חברתית. כך הנושאים בעול התחזוקה הם גם הדיירים וגם בעלי העסקים.
מודלים אחרים שהתממשו באנגליה מיישמים קומת מסחר ברחוב להולכי רגל בלבד, עם שתי קומות מגורים וגג ירוק.
חשוב לזכור שהמפתח נמצא בידי מתכנני הערים וכותבי התבע״ות, שכן הם הקובעים את נפחיות המבנים, גובהם והמרווחים ביניהם. לאדריכל המתכנן מבנה בודד אין כמעט השפעה במובן הזה.
לסיכום נזכיר כי אנו חיים בעולם משתנה, בו אנשים רבים עובדים מהבית ואינם תופשים עוד את הבית כדירת שינה בלבד.
איזורים עירוניים בקנה מידה אנושי ולא מגדלי, עם שירותי מסחר, תרבות וקהילה במרחק הליכת רגל הם הפתרון לגידול האוכלוסין ולצפיפות המתבקשת. מקומות כאלה מחזקים את הקשר עם החברה והטבע, ומציעים מקום למידות האדם, צרכיו ושאיפותיו.
Responses